לצאת לחופש מכבלי הדיכאון. 

"אור האלוקים איננו מתגלה, אלא בחופש המחשבה." ~

הרב קוק

סיפור מקרה שמטופלת מספרת:

יש ימים שהכל נראה לי תקוע, אני לא מסוגלת לזוז, אני צריכה לעשות מאמצי על כדי לזוז, לתפקד, לעשות את הדברים הפשוטים של היומיום, כמו לחזור בטלפון למישהו שהשאיר לי הודעה, לבשל או לסדר את הבית.

 יש ימים שאני לא רוצה לראות אנשים, רוצה רק להסתגר בתוך עצמי להיות לבד ואני נמצאת במרה שחורה וכששואלים אותי "מה קרה?" אני לא יודעת להסביר מה עובר  עלי, כי לא קרה כלום חדש.

אני מוצאת את עצמי מחפשת כל הזמן את השקט שלי, לא ממש נהנת מהזמן שלי עם הילדים.  אני מצליחה לתפקד עם הילדים, לפחות לעשות את המינימום, את מה שחייבים וגם אז אני מחכה לחזור ולהיות כבר עם עצמי. אני זוכרת שהתגעגעתי למגע ולאהבה ,אבל עם הזמן מצאתי את עצמי עושה  מין כי "חייבים ".ובכלל ,בעלי כמעט הפסיק לפנות אלי ולבקש שנהיה באינטימיות. בבית אני בעיקר הולכת מוזנחת, כי אין לי חשק וכוח לטפח את עצמי ומי בכלל חושב על זה? ולמי יש כוח?

אני מוצאת את עצמי בוכה בקלות, מרגישה שהכל מתפרק מרגישה תחושות קיצוניות כל כך, ברגע אחד הכל בסדר ורגע אחרי אני שוקעת בדיכאון ובעצבות, דברים קטנים מכניסים אותי לדכדוך. אני נורא לבד, בחוויה שלא מבינים אותי, חושבים עלי שאני מפונקת, עצלנית, מנצלת אנשים, מושכת תשומת לב לפעמים חושבים שאני סגורה, מתכנסת בעצמי ,לא חברותית.

מול אחרים אני משחקת את המשחק, משחק של זוגיות, של מתפקדת, חיונית. של שמחה אשת שיחה מעניינת, אני מאופרת ומטופחת, ועסוקה בלשחק את המשחק ולהסתיר את האמת, אבל בפנים – אני מרגישה שריק לי.

הכי מציק לי שאני חווה כל היום עייפות. עייפות מאוד גדולה, תשישות ושיש לי כל הזמן כאבים. פעם הבטן ,ופעם כאבי ראש , פעם כאבי גב או רגליים, שמשאירים אותי במיטה ולא מתפקדת. אני מתהלכת עם תחושה פנימית של אשמה, שאני מכבידה על אנשים אחרים, שאני מאכזבת אחרים, אני בעיקר מאכזבת את עצמי.

הקרובים אלי שיודעים את האמת וחווים את העליות והירידות שלי , מתייחסים אלי ברחמנות, כאילו אני חולה, בעייתית, חלשה, מישהי שצריכים לעזור לה...

אחרי הטיפול שעברתי ואחרי שהצלחתי לרפא את הדיכאון שליווה אותי ,אני יכולה לספר על עצמי שאני אדם מאוד עוצמתי, מאוד מוכשרת אישה שמחה עם חוש הומור, אדם שכייף להיות איתה, האמת היא שאני אימא טובה שאוהבת להיות עם הילדים, יודעת למלא את התפקיד שלי, אני בת זוג טובה ומלאת תשוקה לחיים, יש לי מה לתרום לאחרים ואנשים אוהבים להיות איתי - אני רק לא יכולתי להראות את כל זה, לבטא את כל מה שיש בתוכי כי הדיכאון השתלט עלי והשפיע עלי להתנהל בחוסר איזון.

אחרי שרפאתי את עצמי - יכולתי להחזיר את השליטה לידיים שלי ולשמוט בחיים

בחיים שלנו יש מקומות שאנו חווים אירועים טראומתיים, כמו אלימות, בגידה, פגיעה, נטישה ועוד מקרים רבים אחרים. כל אחד והחוויות שלו בחייו. רובינו לא מטפלים בטראומות האלו, בחוויות הילדות שלנו, חוויות החיים שמשפיעות עלינו ומעצבים אותנו ואת ההתנהלות שלו, את הבחירות שלנו את היחסים שאנחנו יוצרים.

לפעמים בגיל מאוחר יותר אנו חווים עצבות, כאבים, התנתקות, דיכאון או דכדוך שמלווה אותנו.  מאחר והתופעות לא קיצוניות ודי שכיחות אצל אחרים, אנחנו מקבלים אותם כחלק מהחיים, כגזירה. ולומדים לחיות איתם בלי לדעת שאפשר לטפל במצבים האלו ולחיות אחרת.

אנחנו לומדים להאמין שכך זה בחיים, העצבות היא חלק מהחיים, מצבי הרוח הקיצוניים זה אולי חלק ממי שאני, העייפות שמרפה את ידיי - זה העצלנות שבי – ומתחילים להאמין שהתופעות שאנו חווים זה משהו טבעי וזה מופיע אצל כולם. אצל חלק פחות אצל חלק יותר .ואולי אני חווה את כל זה כי אני אדם רגיש יותר.  אבל אין מה לעשות ,וצריך ללמוד לחיות עם זה. המוח ההגיוני שלנו מספק לנו תירוצים משכנעים מאוד, למה זה קורה לנו : " כי אני עובד קשה", " כי עברה עלי שנה עמוסה", " כי ככה גם אמא שלי, גם אחותי, גם גיסי...", " כי משכנתה לוחצת עלי" וכו' וכו'...

אנו מפתחים הרגלים של התנתקות, בכל פעם שאנחנו חווים סכנה לפגיעה אנחנו מתנתקים – מתכנסים בעצמינו, סוגרים את הלב, חווים רגשית בצורה עמומה יותר, מנתקים קשרים, נמצאים עם עצמינו. כמו נמצאים ולא נוכחים למה שקורה.

כשאנחנו מסכימים לחיות עם הדיכאון- אנחנו מסכימים לוותר על החיים במלוא המובן של המילה.

אנחנו מסכימים לסבל לנהל את חיינו.

אנחנו מסכימים לגרום סבל לאהובינו.

אנחנו מסכימים להרחיק מאתנו את האנשים שנהנים בחברתנו, יכולים ללמוד מאתנו, להיתמך בנו, לאהוב אותנו ולקבל את אהבתנו בחזרה.

אנחנו מסכימים להמשיך להעביר את הדיכאון מדור לדור.

אנחנו מסכימים להשאיר את בני/ בנות זוגנו לבד.

אנחנו מוותרים על כישרונות שלנו, עוצמות שלנו ומתנות רבות אחרות שהבורא נתן לנו בנדיבות.

אנחנו מסכימים לא להיות משמעותיים ולתרום לחברה.

אנחנו מסכימים להיות בתלות מאחרים.

אנחנו פוגעים באיכות חיינו וחיי הסובבים.

אנחנו מסכימים לפתח מחלות...

בטיפול אנחנו מרפאים את המקור לדיכאון, את אותם חוויות שיצרו את הדיכאון, מרפאים את ההרגלים שיצרנו במהלך החיים כדי להשתלב ולשרוד, אותם הרגלים שמונעים אותנו מלחיות כמו שאנחנו רוצים עם עצמינו ועם אחרים ולומדים להיפתח לשמחה, לתשוקה, לעוצמות הקיימות בנו.

כתוצאה מכך, אנחנו מפסיקים את המעגל של אשמה, של תסכול, של תחושת כישלון מתמדת, כדי לצאת מהקורבנות ועבדות, שדיכאון " מבטיח" לנו, אנחנו  מממשים את עצמנו במלוא העוצמה- כאישיות, כבן/ בת זוג, כהורה,  כחבר/ חברה, כבעל מקצוע, כחלק מהחברה. אנחנו מחזירים לעצמינו את החיים ומעוררים השראה אצל ילדינו, כי מלמדים אותם, בעזרת דוגמה אישית, שמותר ליפול, אבל חכמה היא לקום אחרי הנפילה ולהמשיך הלאה.

אתם מוזמנים לקחת את החופש שלכם בידיים ולהפסיק את מעגל הסבל!